WP_Post Object
(
    [ID] => 96599
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-08 10:46:54
    [post_date_gmt] => 2024-09-08 07:46:54
    [post_content] => המילה צִיר ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
ציר = שליח
ברוב המופעים במקרא, שישה במספר, צִיר הוא 'שליח', ואומנם הוא בא לצד מילים מן השורש של"ח: "וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק" (ישעיהו נז, ט); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ" (ירמיהו מט, יא); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א, א); "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה, יג). כידוע אף המילה מַלְאָךְ במקרא פירושה 'שליח' (להרחבה ראו כאן), ואין פלא אפוא שנמצא צִיר לצד מַלְאָךְ: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט" (ישעיהו יח, ב); "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא" (משלי יג, יז).[1]

חייה של המילה ציר אחרי המקרא נמשכים בעיקר בפיוטים ובשירת ספרד. שם היא זוהתה יותר מכול עם דמותו של משה רבנו, על בסיס הקישור של "צִיר נֶאֱמָן" בספר משלי למשה שעליו נאמר "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). בהקשר זה ידועה השורה המליצית מפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא: "ארבעה עמדו על הים: צוּר וציר וצאן וצר" [ביאורו לפי הסדר: הקב"ה, משה, ישראל, מצרים].[2]

בעברית החדשה אומצה המילה ציר כבר בתקופת ההשכלה לציון 'שליח', ובמיוחד  נציג של מדינה הנשלח לארץ זרה בעניינים מדיניים, בהתאם להקשר המקראי שבו הציר נשלח "בַּיָּם", "בַּגּוֹיִם" (או "אֶל גּוֹי"), "עַד מֵרָחֹק" (ראו הפסוקים לעיל). בימינו התייחדה המילה 'ציר' לציון דרגה דיפלומטית (שאינה 'שגריר'), והיא משמשת גם לציון נציג של מדינה (state) וכיו"ב בבית נבחרים, וכן לציון 'נציג' בוועידות של תנועות ומפלגות, כגון הצירים (=נציגי התפוצות והארגונים) בקונגרסים הציוניים.
צירי לידה
הוראה אחרת של המילה צִיר – במקרא רק בצורת הרבים צִירִים – היא הכאבים העזים שמקדימים את הלידה. המילה ציר במשמעות זו גזורה מן צו"ר וצר"ר שהוראתם היסודית היא 'פגיעה, מכה, כאב'.

בספר שמואל מסופר שכלתו הֶהרה של עלי, אשת בנו פינחס, מתבשרת שנשבה ארון ה' ושבעלה וחמִיה נהרגו, ומבּהלת הבשורות הקשות "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ד, יט). בתרגום הארמי צִרֶיהָ הם חֶבְלָהָא, היינו חֵבֶל, 'כאב'. הדמיון עולה גם בפסוקים אחרים: "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן" (ישעיהו יג, ח), ומכאן למדים שצירים בהשאלה הם 'כאבים' בכלל, ולא רק לאישה בלידתה, כמו שאומר ישעיהו הנביא במקום אחר: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (כא, ג).
ציר הדלת 
בפסוק אחד בלבד במקרא נזכר ציר הדלת: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), ודווקא מכאן הסתעפו להן הוראות ותת־הוראות. בשונה מצירי הדלת של ימינו, בימי קדם ציר היה וו או זיז שמחובר לקצה הדלת, נתון בגומה קטנה במפתן או בקרקע כדי שיוכל לנוע אָנֶה וָאָנָה; ובהוראה זו המילה ציר רגילה גם במקורות חז"ל.[3]

בימי הביניים אומצה המילה ציר בתחום הגאומטרייה: המלומד היהודי בן המאה ה־11 אברהם בר חייא בחר בה כדי לציין את מרכז המעגל (או מרכז הכדור);[4] הוא דימה את הציר שעליו סובבת הדלת לנקודה שעליה סובבת המחוּגה. מאוחר יותר בימי הביניים (ועד העת החדשה) השתמשו מלומדים יהודים במילה ציר גם במשמעות 'קוטב' (pole),[5] היינו כל אחת משתי הנקודות שנמצאות על ציר הסיבוב (הציר הדמיוני שסביבו מסתובב הגוף); 'הציר הצפוני' ו'הציר הדרומי' היה כינויָם של שני הקטבים של כדור הארץ.

מכאן התפתחו הוראות משנֶה נוספות: במובן 'סרן', המוט שהגלגל מסתובב עליו; במובן קו, דמיוני או לא, כגון הקווים הניצבים זה לזה במערכת צירים או קו התקדמות (של כוחות צבא וכו') – מכאן באה ההוראה 'דרך, מסלול' ('ציר פילדלפי', 'פתיחת ציר'); ביחסים בין־לאומיים הצירוף 'מדינות הציר' הוא הכינוי שניתן לברית של גרמניה ואיטליה (ומאוחר יותר הצטרפה אליהן יפן) במלחמת העולם השנייה – על פי the axis או axis powers בלעז (ואף הביטוי המודרני מן האלף הנוכחי 'ציר הרשע', על פי axis of evil).
ציר = רוטב
ציר הוא גם רוטב שמופק מבשרם של בעלי חיים (דג, כבש, בקר). זהו הציר היחיד שאינו מופיע במקרא. והינה בעדי הנוסח הטובים של המשנה הוא מנוקד תדיר בצירי: צֵיר (ולעיתים אפילו בלי יו"ד: צֵר). המילה מוכרת גם מן הארמית: צירא, אך מקורה לא הוברר דיו.
ציר = פֶּסֶל
ההוראה הנדירה ביותר של ציר היא 'פסל'. בנבואת ישעיהו מוצאים "הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים" (מה, טז), ואין ספק ש"חרשי צירים" הם בעלי המלאכה שיוצרים פסלים.[6] במובן זה המילה ציר קרובה אל המילים ציור וצורה ואל השורש יצ"ר. להוראה זו אין מהלכים של ממש בעברית לדורותיה.

__________________________________
[1] מכאן היה מי שסבר שצִיר זהה עם עִיר בארמית במובן 'מלאך', למשל בספר דניאל: "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש מן השמיים יורד] (ד, י), שהרי צ עברית עשויה להתחלף עם ע ארמית (כגון ארץ–ארע; להרחבה ראו כאן). ואולם במילוני המקרא החדשים מקובל להסביר כי עִיר קרוב אל עֵר (מן השורש עו"ר), כאמור בפרשנות המקרא, ובלשון רש"י: "שהוא [המלאך] עֵר לְעולם".
[2] הקשר בין ציר (נאמן) לנביא עולה גם במימרה באבות דר' נתן: "עשרה שמות נקרא נביא [במקרא]: עבד, מלך, שליח, צופה, חוזה, חולם, ציר, רואה, נביא, איש האלהים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז; בנוסח א: 'ציר נאמן').
[3] במשנת כלים: "הדלת והנגר והמנעול והפותה שתחת הציר, הציר, הקורה והצינור" (יא, ב; ראו גם מועד קטן א, י). המשנה מציינת שני חלקים: הציר שהוא הזיז בדלת, והפּוֹתָה – הגומה שהציר נתון בה. מילה זו נזכרת כבר במקרא: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מלכים א ז, נ).
[4] המילה מרכז עצמה מקורה בערבית (مَرْكَز, מַרְכַּז), ובספרות ימי הביניים היא קיבלה צורה עברית – מֶרְכָּז.
[5] בדומה למרכז, אף היא מילה ערבית (قُطْب, קֻטְבּ) שקיבלה צורה עברית בספרות המדע של ימי הביניים.
[6] וסומכים לכאן גם את הכתיב בפסוק מתהלים: וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם [הכתיב: צירם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהלים מט, טו).
    [post_title] => ציר
    [post_excerpt] => המילה צִיר, שנמצאת בימים אלו בכותרות, ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 10:33:37
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 07:33:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://old.hebrew-academy.org.il/?p=96599
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 19647
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-04-23 10:55:48
    [post_date_gmt] => 2017-04-23 07:55:48
    [post_content] => 
לקראת החג מוגש לכם מבחר של שמות מאכלים מתוך רשימה שקבע ועד הלשון בתוספת ביאורים והרחבות.
אחת מרשימות המונחים הראשונות שפרסם ועד הלשון העברית היא רשימת "תבשילים". הרשימה פורסמה לראשונה בעיתון "הצבי", עיתונו של אליעזר בן־יהודה, בי"ח וי"ט בטבת תרע"ב (8 ו־9 בינואר 1912) תחת הכותרת: השמות שנקבעו ע"י "ועד הלשון העברית". בהערה לרשימה מוסבר: "ברשימה זו נקבעו המלים, שקצתן ישנות, ושהועד קבע את צורתן ושמושן, וקצתן מלים מחודשות נהוגות כבר והסכים עליהם הועד כמו שהם או בקצת שנוי, וקצתם מחודשות ע" חברי הועד בעצמו או ע"י הצעת אחרים". בחברי הוועד באותה התקופה היו אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ, ד"ר אהרן מאיר מזיא, יוסף מיוחס, יחיאל מיכל פינס, ומזכיר הוועד היה חיים אריה זוטא.

הרשימה פורסמה שוב במחברת ג של "זכרונות ועד הלשון" בשנת תרע"ג (1913), ושם נוספו לה עוד מונחים ובהם כלי בישול.
אֹזֶן הָמָן
אצל יהודי ספרד ואיטליה נקראו בשם זה רקיקים דקים שטוגנו בשמן וגולגלו בצורה שדמתה לאוזן. ביהדות אשכנז נהג מאכל אחר: מאפה שנקרא ביידיש המן טאשען – 'כיסני המן', במקור שיבוש של מאָן טאשען – 'כיסני פרג'. אי שם בסוף המאה התשע עשרה או בראשית המאה העשרים נחשפו יהודי אשכנז לשם 'אוזני המן' ואימצוהו למאכל שלהם, וכך גם נקבע ברשימה של ועד הלשון.
אִטְרִיָּה (אטריות), לוקשען
אטריות הן רצועות בצק דקות שבושלו במים. מקור המילה ביוונית: itrion – רקיק, מאפה בצק. בתלמוד הירושלמי נזכרת אטריתא המתבשלת בנוזלים בקדרה (לעומת אטריתא הנאפית יבשה), ומכאן המשמעות המוכרת כיום.
בליל הסדר יש הנוהגים לאכול אטריות ביצים – רצועות דקות של חביתיות העשויות מביצים ומקמח תפוחי אדמה.
אֻמְצָה, ביפשטעקס (Beefsteaks)
אומצה היא נתח של בשר בקר צלוי. המילה לקוחה מן הארמית של התלמוד הבבלי, ושם משמעותה נתח בשר נא.
זִבְדָּה, סמעטענע
זבדה היא שכבת השומן הצפה על החלב. כאשר חובצים את הזבדה היא הופכת לחמאה. את המילה זבדה חידש בן־יהודה על פי זֻבְּדַה בערבית. השורש זב"ד משותף לשתי הלשונות: בעברית זֶבֶד פירושו מתנה, ובערבית יש לשורש משמעויות נוספות.
בשנת תרצ"ג (1933) אימץ ועד הלשון את המילה שַׁמֶּנֶת שכבר נהגה בקרב דוברי העברית בארץ – כנראה בעיקר בקיבוצים. להיווצרות המילה שמנת תרם צליל המילה המקבילה שמאַנט ביידיש (גם סמעטענע; המילה מוכרת בצורות דומות בכמה מלשונות אירופה).
חֲבִיצָה, טייגאכץ (Pudding)
בתלמוד הבבלי נזכר מאכל בשם חביץ או חביצא העשוי מקמח ודבש ומתבשל בקדרה. ברשימה שלפנינו חביצה היא "פודינג" – והכוונה לתבשיל העשוי מבצק ושמן (כך עולה מעדותו של בן־יהודה במילונו).
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה חביצה היא custard – קרם עשוי ביצים המבושל בסיר כפול, ואילו פודינג במשמעות הרווחת היום הוא רַפְרֶפֶת – פַּרְפֶּרֶת קלילה ואוורירית (פרפרת היא שם כללי לקינוחים). ואולם במילונים העבריים הכלליים קיבלה חביצה את המשמעות הרווחת של פודינג: מאכל רך ואוורירי המבוסס על נוזל ועמילן.
חֲבִיתָה, פאן־קוכען (omlette)
את המילה חביתה חידש בן־יהודה תמורת אומלט – ביצה טרופה מטוגנת – על פי המילים המקראיות מַחֲבַת וחֲבִתִּים (מין מאפה שהוכן במחבת).
חָמִיץ; חֲמִיצָה, באָרשט
חמיץ או חמיצה הוא מרק חמוץ. החמיצה הידועה ביותר היא חמיצת סלק, ויש הנוהגים לאוכלה בפסח. המילה חֲמִיצָה שקולה במשקל פְּעִילָה. משקל זה היה חביב על בן־יהודה ועל חבריו בוועד הלשון בחידוש שמות מאכלים: גְּלִידָה, חֲבִיתָה, לְפִיתָה, קְצִיפָה, קְצִיצָה, רְבִיכָה ועוד. את הבחירה במשקל זה הסביר בן־יהודה במילונו בהערה לערך חֲבִיתָה: "כמו לביבה [מן המקרא], שהוא משקל שמות רוב המאכלים גם בערבית".
כֻּפְתָּה (כופתות), קניידלאך
כופתה היא מאכל מבושל בצורת כדור קטן העשוי בצק או בשר וכדומה. בתלמוד הירושלמי נזכר "בצק שעשאו כופת", וככל הנראה מדובר במילה הפרסית 'כופתה' (کوفته) שמשמעה 'קציצה', 'עיגול בשר' (מכאן מילים דומות בערבית, טורקית, בולגרית ועוד). ברשימה של ועד הלשון נקבעה צורת הרבים כופתות, אך בהמשך הותרה גם צורת הרבים כופתאות.
כופתאות העשויות מקמח מצה הן ממאכלי הפסח המסורתיים.
לֶפֶד (לפדים), Kompott
לֶפֶד הוא פרי מבושל. המילה חודשה על פי לִפְדָּא בארמית של התלמוד הבבלי. מקור המילה ביוונית: מין קערה וגם התבשיל שבה. רש"י בפירושו לתלמוד מבאר את המילים "מיני לפדא" – "מיני מאכל שעושים מתאנים", ומכאן כנראה הקישור לתבשיל פירות.
לימים החלה לשמש תמורת קומפוט המילה לִפְתָּן. ברשימה שלפנינו לפתן הוא כמשמעו בלשון חז"ל: "תבשיל או כל מאכל העשוי ללפת בו את הפת".
לְפִיתָה, צימעס
לפיתה היא תבשיל של ירקות או פירות המוגש כתוספת. בתלמוד הבבלי נאמר: "כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת...". מקורו של הפועל לִפֵּת בשם הירק לֶפֶת – 'אכל את הפת בלפת' ובהרחבה 'אכל את הפת בתוספת איזה דבר'.
המאכל הידוע בשם 'צימעס' מוכר בעיקר כתבשיל גזר מתוק.
מְלִיאִים, פראקעס, הויליבצעס
מליאים הם עלי ירק ממולאים בשר, אורז וכדומה.
כיום רווחת באותה משמעות המילה "ממולאים".
מִלּוּא
מילוא הוא המאכל או התערובת שבהם ממלאים את המליאים.
במילון למונחי מטבח משנת תרצ"ח (1938) נקבעה במשמעות זו המילה מְלִית, והיא המשמשת כיום לצד מִלּוּי.
מִלּוּי ומִלּוּא הן חלופות זהות – הראשונה בהשפעת שורשי ל"י, בדומה למילים אחרות משורשי ל"א כגון בִּטּוּי ורִפּוּי, והאחרת על דרך מילים כמו וִדּוּא ויִצּוּא.
מִקְפָּה, קאשע
המילה מקפה מקורה בספרות חז"ל: "[הנודר] מן הגריסים אסור מן המקפה" (משנה נדרים), והיא מציינת תבשיל סמיך העשוי מנוזל ודגנים. ברשימה זו נקבעה המילה מקפה תמורת 'קאשע', אך כבר בשנת תרצ"ג (1933) היא הוחלפה במילה דַּיְסָה – גם היא מספרות חז"ל.
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה מִקְפָּה ומִקְפָּא באים תמורת ג'לי.
פְּרִיגִים, מונעלאך
פריגים הם רקיקים קטנים העשויים מגרגירי פרג מטוגנים בדבש.
צִיר
המילה ציר מקורה בספרות חז"ל, והיא מציינת רוטב של מאכלים כבושים כגון דגים: "דג טמא שכבשו עם דג טהור... צירו אסור" (משנה תרומות). גם ברשימה זו ציר הוא רוטב של דגים כבושים, אך בימינו המילה ציר מציינת בעיקר את הרוטב הסמיך של דגים מבושלים.
צָלִי
צלי הוא בשר שהכינוהו על האש לאכילה. המילה מופיעה בתנ"ך לראשונה בתיאור הפסח שאכלו בני ישראל בליל צאתם ממצרים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח).
המשנה במסכת פסחים מונה בארבע הקושיות של "מה נשתנה" קושיה שנשאלה בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מקריבים את קורבן הפסח: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי".
ברשימה שלפנינו נזכרים כמה סוגי צלי והסבריהם לצידם: "צלי־אש, בשר שנצלה על גבי האש לא בתוך כלי; צלי־קדרה, בשר שמבשלים בקדרה בשמן או במעט מים; צלי־שפוד, חתיכות בשר תחובות בשפוד על האש".
קְצִיצָה, Schnitzel
את המילה קציצה חידש בן־יהודה, והוא מגדירהּ במילונו "חתיכה שטוחה, קצוצה ומבושלת או מטוגנת". המקבילה הגרמנית ברשימה שלפנינו היא שניצל, וייתכן שהכוונה לכל נתח בשר שהותקן לאכילה. במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה שניצל הוא כְּתִיתָה ואילו קציצה היא "בשר קצוץ בצורת כיכרות קטנות".
כיום רווח השימוש במילה קציצה גם לציון לביבה מטוגנת העשויה מירקות קצוצים.
קְצִיפָה
קציפה היא מוס – מאכל מתוק, קצפי ואוורירי המבוסס על ביצים. ברשימה זו הקציפה מוגדרת "קרם מלאכותי".
גם הקציפה שייכת למשקל פְּעִילָה, והיא קשורה כמובן לקֶצֶף – בועות לבנות על פני הים הסוער. משמעות זו של המילה קֶצֶף מקורה באחד הפירושים לפסוק בהושע: "כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם" (י, ז).
רֹטֶב, sauce
המילה רוטב מצויה בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.
רִבָּה, וארעניא, Confiture
את המילה ריבה חידש בן־יהודה בהשראת המילה הערבית מֻרַבַּא (קונפיטורה). הוא תלה את חידושו במילה "ריבה" הנזכרת בתלמוד הירושלמי בהקשר של טיגון מְנָחוֹת, ואף סבר שיש קשר בינה ובין המילה הערבית. ואולם נוסח הירושלמי שעמד לפניו מאוחר הוא: בכתב היד של הירושלמי אין "ריבה" אלא "רכה", וגם במקבילה בתלמוד הבבלי הנוסחים העיקריים הם "רכה" ו"רבה" – בלי יו"ד (לשון ריבוי – אפייה מרובה).
שֻׁמְשְׁמָנִיּוֹת
שומשמניות הן "רקיקים קטנים מרבעים העשוים משמשמים מטוגנים בדבש", כמוגדר ברשימה שלפנינו. שמו של צמח השֻׁמְשֹׁם (ברבים שֻׁמְשְׁמִין) נזכר הרבה בספרות חז"ל ומוכר גם מלשונות שמיות אחרות ואף מלשונות אירופה (כגון באנגלית: sesame). ההגייה הרווחת 'סומסום' היא על פי הערבית.


    [post_title] => מאכלים לחג משנת תרע"ב (1912)
    [post_excerpt] => אחת מרשימות המונחים הראשונות שפרסם ועד הלשון העברית היא רשימת תבשילים.
כמה סוגי צלי קיימים? מהי חמיצה? וכיצד נקרא בעברית לקניידלך?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%90%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%97%d7%92-%d7%9e%d7%a9%d7%a0%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a2%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-11 20:30:18
    [post_modified_gmt] => 2024-06-11 17:30:18
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://old.hebrew-academy.org.il/?p=19647
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1014
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-09-15 09:47:00
    [post_date_gmt] => 2011-09-15 06:47:00
    [post_content] => בימות החול אנו אוכלים בדרך כלל ארוחה – מילה שמקורה בתנ"ך, אך בחגים אנו מדברים בעיקר על סעודה – מילה בעלת אותה משמעות שירשנו מלשון חז"ל. סעודת החג צריכה כמובן להיות בעלת אופי חגיגי – מילה שחידש אליעזר בן־יהודה.
מילים רבות עולות על שולחננו בחגים, מהן עתיקות יומין ומהן חדשות ומחודשות. בפרוס החג אנו מגישים לכם סעודה של מילים – מוכרות יותר ומוכרות פחות – המתובלת בהסברים קצרים.
חג שמח ובתיאבון!

 מַפָּה
מילה שנשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן הלטינית (mappa – בד לכיסוי, מפית, מטפחת). ייתכן שמקורה בלשון הפּוּנִית – לשון שמית שהייתה לשונה של קרתגו העתיקה.
בימי הביניים נוצר הצירוף הלטיני mappa mundi ('מפה של העולם') לציון משטח שהעולם מצויר עליו. בכמה מלשונות אירופה נתקצר הצירוף, ובהשפעתן נוספה גם למפה העברית המשמעות של תרשים גאוגרפי.

 שְׁבִילָה
מפה ארוכה וצרה ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן ('רָנֶר').
המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.

 מַצָּעִית
מעין מפה קטנה העשויה חומר קשיח ומונחת תחת צלחתו של הסועד (place-mat).
מחידושי האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).

 

מָגֵס
קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה).
המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).

 מַצֶּקֶת
מחידושי ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).
הפועל יָצַק משמש כבר בתנ"ך לציון מתן תבשיל נוזלי בצלחתו של הסועד: "וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים... וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל..." (מלכים ב ד, לח–מ).

 סִירַת רֹטֶב
כלי הגשה לרוטב, על פי המילון לכלכלת בית משנת תשל"ח (1977).
במילון למונחי מטבח של ועד הלשון (תרצ"ח, 1938) – בית רוטב.
מקורה של המילה רֹטֶב בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.

 מְכַבֶּדֶת
מגש העומד על כַּן להגשת מיני כיבוד ותקרובת לאורחים.
המילה באה במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).

 

 

פִּנְכָּה
כלי שטוח להגשת מזון. על הפנכה עורכים בצורה יפה את המאכל ומגישים לשולחן. יש פנכת בשרים, פנכת ירקות, פנכת פירות וכדומה.
הפנכה מוכרת מן הצירוף התלמודי 'מלחך פנכה' ('מלקק צלחת'), שפירושו 'חנפן'. מקורה במילה היוונית pinax, שפירושה לוח, ובכלל זה לוח להגשת מזון. מכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה. בעת החדשה חדרה אלינו המילה בפעם השלישית. היא התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה נעשתה קערה ואחר כך ספל, ומ־pinax נעשתה ping ו־pingan, ולבסוף – פִינג'אן.

 נוּנִית
כלי להגשת דגים, על פי המילון לכלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
המילה נונית נגזרה מן המילה הארמית נוּן שפירושה 'דג'. מילה זו משמשת רכיב בשמותיהם של דגים כגון אַמְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן, ושל יצורים ימיים אחדים כגון תְּמָנוּן. את הרעיון להשתמש ברכיב זה לשמות דגים הגה ח"נ ביאליק בהיותו נשיא ועד הלשון העברית. הוא סבר שהמילה העברית דָּג מחוסרת צלצול נאה, ואילו מקבילתה הארמית נאה למטרה זו.

 מִבְזֶקֶת
כלי לבזיקת אבקה, כגון מבזקת סוכר, מבזקת מלח, מבזקת פלפל.
המילה באה בצירוף מִבְזֶקֶת סֻכֳָּר ברשימה "מונחי אפייה: מילואים למונחי הקונדיטאות" שפורסמה בזיכרונות האקדמיה ללשון העברית לשנת תש"ך (1959–1960).

 

 מִמְלָחָה
כלי למלח, על פי המילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933).

 

 

מִסְכֶּרֶת
כלי לסוכר, על פי המילון למונחי מטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938).

 

 

דִּבְשִׁית
כלי לדבש. המילה החלה לשמש בציבור לפני שנים אחדות ואושרה באקדמיה בשנת תשע"א (2011).

 

 

דִּבְשׁוֹן

מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.
מחידושי האקדמיה בשנת תשע"א (2011).

 
ראו גם את מונחי המטבח שקבע ועד הלשון במילון חזותי שיצא לאור בשנת תרצ"ג (1933).
    [post_title] => מילים לשולחן החג
    [post_excerpt] => מילים רבות עולות על שולחננו בחגים, מהן עתיקות יומין ומהן חדשות ומחודשות. בפרוס החג אנו מגישים לכם סעודה של מילים – מוכרות יותר ומוכרות פחות – המתובלת בהסברים קצרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%92
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-06 09:43:44
    [post_modified_gmt] => 2024-10-06 06:43:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://old.hebrew-academy.org.il/?p=1014
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)