WP_Post Object
(
[ID] => 34569
[post_author] => 21
[post_date] => 2019-04-07 15:36:25
[post_date_gmt] => 2019-04-07 12:36:25
[post_content] => מַרְחֶשֶׁת היא כלי לטיגון עמוק. היא גזורה מהשורש רח"ש שהוראתו היא 'נע', 'לחש'.
המילה נזכרת במקרא בהקשר של קורבן מנחה (העשוי סולת): "וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (ויקרא ב, ז).
"מנחת מרחשת" היא ניגודה של "מנחה על המחבת": "וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה, פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן, מִנְחָה הִוא" (שם ה–ו).
כבר במשנה עלתה השאלה מה ההבדל בין מחבת ובין מרחשת: "מה בין מחבת למרחשת? אלא שהמרחשת יש לה כסוי והמחבת אין לה כסוי – דברי ר' יוסה הגלילי. ר' נחמיה בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין [הבצק שבה רך ומתנועע], מחבת צפה [שטוחה] ומעשיה קשין [הבצק שבה מתקשה]" (מנחות ה, ח).
המרחשת, כאמור, היא כלי בעל בית קיבול לטיגון. מי שמטגן בה טוגנים (צ'יפס) משתמש ב"סל מרחשת" – סל רשת המותאם למרחשת ומאפשר להוציא את הטוגנים מן השמן בקלות.
מרחשת במילון המאויר "כלי מטבח" שפרסם "הארגון להשלטת העברית":
[post_title] => מַרְחֶשֶׁת
[post_excerpt] => מַרְחֶשֶׁת היא כלי לטיגון עמוק. היא גזורה מהשורש רח"ש שהוראתו היא 'נע', 'לחש'.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a9%d7%aa
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-07-28 17:06:42
[post_modified_gmt] => 2022-07-28 14:06:42
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://old.hebrew-academy.org.il/?p=34569
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
מַרְחֶשֶׁת היא כלי לטיגון עמוק. היא גזורה מהשורש רח"ש שהוראתו היא 'נע', 'לחש'.
[post_title] => מַרְחֶשֶׁת
[post_excerpt] => מַרְחֶשֶׁת היא כלי לטיגון עמוק. היא גזורה מהשורש רח"ש שהוראתו היא 'נע', 'לחש'.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a9%d7%aa
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-07-28 17:06:42
[post_modified_gmt] => 2022-07-28 14:06:42
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://old.hebrew-academy.org.il/?p=34569
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אצל יהודי ספרד ואיטליה נקראו בשם זה רקיקים דקים שטוגנו בשמן וגולגלו בצורה שדמתה לאוזן. ביהדות אשכנז נהג מאכל אחר: מאפה שנקרא ביידיש המן טאשען – 'כיסני המן', במקור שיבוש של מאָן טאשען – 'כיסני פרג'. אי שם בסוף המאה התשע עשרה או בראשית המאה העשרים נחשפו יהודי אשכנז לשם 'אוזני המן' ואימצוהו למאכל שלהם, וכך גם נקבע ברשימה של ועד הלשון.
אטריות הן רצועות בצק דקות שבושלו במים. מקור המילה ביוונית: itrion – רקיק, מאפה בצק. בתלמוד הירושלמי נזכרת אטריתא המתבשלת בנוזלים בקדרה (לעומת אטריתא הנאפית יבשה), ומכאן המשמעות המוכרת כיום.
בליל הסדר יש הנוהגים לאכול אטריות ביצים – רצועות דקות של חביתיות העשויות מביצים ומקמח תפוחי אדמה.
אומצה היא נתח של בשר בקר צלוי. המילה לקוחה מן הארמית של התלמוד הבבלי, ושם משמעותה נתח בשר נא.
זבדה היא שכבת השומן הצפה על החלב. כאשר חובצים את הזבדה היא הופכת לחמאה. את המילה זבדה חידש בן־יהודה על פי זֻבְּדַה בערבית. השורש זב"ד משותף לשתי הלשונות: בעברית זֶבֶד פירושו מתנה, ובערבית יש לשורש משמעויות נוספות.
בשנת תרצ"ג (1933) אימץ ועד הלשון את המילה שַׁמֶּנֶת שכבר נהגה בקרב דוברי העברית בארץ – כנראה בעיקר בקיבוצים. להיווצרות המילה שמנת תרם צליל המילה המקבילה שמאַנט ביידיש (גם סמעטענע; המילה מוכרת בצורות דומות בכמה מלשונות אירופה).
בתלמוד הבבלי נזכר מאכל בשם חביץ או חביצא העשוי מקמח ודבש ומתבשל בקדרה. ברשימה שלפנינו חביצה היא "פודינג" – והכוונה לתבשיל העשוי מבצק ושמן (כך עולה מעדותו של בן־יהודה במילונו).
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה חביצה היא custard – קרם עשוי ביצים המבושל בסיר כפול, ואילו פודינג במשמעות הרווחת היום הוא רַפְרֶפֶת – פַּרְפֶּרֶת קלילה ואוורירית (פרפרת היא שם כללי לקינוחים). ואולם במילונים העבריים הכלליים קיבלה חביצה את המשמעות הרווחת של פודינג: מאכל רך ואוורירי המבוסס על נוזל ועמילן.
את המילה חביתה חידש בן־יהודה תמורת אומלט – ביצה טרופה מטוגנת – על פי המילים המקראיות מַחֲבַת וחֲבִתִּים (מין מאפה שהוכן במחבת).
חמיץ או חמיצה הוא מרק חמוץ. החמיצה הידועה ביותר היא חמיצת סלק, ויש הנוהגים לאוכלה בפסח. המילה חֲמִיצָה שקולה במשקל פְּעִילָה. משקל זה היה חביב על בן־יהודה ועל חבריו בוועד הלשון בחידוש שמות מאכלים: גְּלִידָה, חֲבִיתָה, לְפִיתָה, קְצִיפָה, קְצִיצָה, רְבִיכָה ועוד. את הבחירה במשקל זה הסביר בן־יהודה במילונו בהערה לערך חֲבִיתָה: "כמו לביבה [מן המקרא], שהוא משקל שמות רוב המאכלים גם בערבית".
כופתה היא מאכל מבושל בצורת כדור קטן העשוי בצק או בשר וכדומה. בתלמוד הירושלמי נזכר "בצק שעשאו כופת", וככל הנראה מדובר במילה הפרסית 'כופתה' (کوفته) שמשמעה 'קציצה', 'עיגול בשר' (מכאן מילים דומות בערבית, טורקית, בולגרית ועוד). ברשימה של ועד הלשון נקבעה צורת הרבים כופתות, אך בהמשך הותרה גם צורת הרבים כופתאות.
כופתאות העשויות מקמח מצה הן ממאכלי הפסח המסורתיים.
לֶפֶד הוא פרי מבושל. המילה חודשה על פי לִפְדָּא בארמית של התלמוד הבבלי. מקור המילה ביוונית: מין קערה וגם התבשיל שבה. רש"י בפירושו לתלמוד מבאר את המילים "מיני לפדא" – "מיני מאכל שעושים מתאנים", ומכאן כנראה הקישור לתבשיל פירות.
לימים החלה לשמש תמורת קומפוט המילה לִפְתָּן. ברשימה שלפנינו לפתן הוא כמשמעו בלשון חז"ל: "תבשיל או כל מאכל העשוי ללפת בו את הפת".
לפיתה היא תבשיל של ירקות או פירות המוגש כתוספת. בתלמוד הבבלי נאמר: "כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת...". מקורו של הפועל לִפֵּת בשם הירק לֶפֶת – 'אכל את הפת בלפת' ובהרחבה 'אכל את הפת בתוספת איזה דבר'.
המאכל הידוע בשם 'צימעס' מוכר בעיקר כתבשיל גזר מתוק.
מליאים הם עלי ירק ממולאים בשר, אורז וכדומה.
כיום רווחת באותה משמעות המילה "ממולאים".
מילוא הוא המאכל או התערובת שבהם ממלאים את המליאים.
במילון למונחי מטבח משנת תרצ"ח (1938) נקבעה במשמעות זו המילה מְלִית, והיא המשמשת כיום לצד מִלּוּי.
מִלּוּי ומִלּוּא הן חלופות זהות – הראשונה בהשפעת שורשי ל"י, בדומה למילים אחרות משורשי ל"א כגון בִּטּוּי ורִפּוּי, והאחרת על דרך מילים כמו וִדּוּא ויִצּוּא.
המילה מקפה מקורה בספרות חז"ל: "[הנודר] מן הגריסים אסור מן המקפה" (משנה נדרים), והיא מציינת תבשיל סמיך העשוי מנוזל ודגנים. ברשימה זו נקבעה המילה מקפה תמורת 'קאשע', אך כבר בשנת תרצ"ג (1933) היא הוחלפה במילה דַּיְסָה – גם היא מספרות חז"ל.
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה מִקְפָּה ומִקְפָּא באים תמורת ג'לי.
פריגים הם רקיקים קטנים העשויים מגרגירי פרג מטוגנים בדבש.
המילה ציר מקורה בספרות חז"ל, והיא מציינת רוטב של מאכלים כבושים כגון דגים: "דג טמא שכבשו עם דג טהור... צירו אסור" (משנה תרומות). גם ברשימה זו ציר הוא רוטב של דגים כבושים, אך בימינו המילה ציר מציינת בעיקר את הרוטב הסמיך של דגים מבושלים.
צלי הוא בשר שהכינוהו על האש לאכילה. המילה מופיעה בתנ"ך לראשונה בתיאור הפסח שאכלו בני ישראל בליל צאתם ממצרים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח).
המשנה במסכת פסחים מונה בארבע הקושיות של "מה נשתנה" קושיה שנשאלה בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מקריבים את קורבן הפסח: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי".
ברשימה שלפנינו נזכרים כמה סוגי צלי והסבריהם לצידם: "צלי־אש, בשר שנצלה על גבי האש לא בתוך כלי; צלי־קדרה, בשר שמבשלים בקדרה בשמן או במעט מים; צלי־שפוד, חתיכות בשר תחובות בשפוד על האש".
את המילה קציצה חידש בן־יהודה, והוא מגדירהּ במילונו "חתיכה שטוחה, קצוצה ומבושלת או מטוגנת". המקבילה הגרמנית ברשימה שלפנינו היא שניצל, וייתכן שהכוונה לכל נתח בשר שהותקן לאכילה. במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה שניצל הוא כְּתִיתָה ואילו קציצה היא "בשר קצוץ בצורת כיכרות קטנות".
כיום רווח השימוש במילה קציצה גם לציון לביבה מטוגנת העשויה מירקות קצוצים.
קציפה היא מוס – מאכל מתוק, קצפי ואוורירי המבוסס על ביצים. ברשימה זו הקציפה מוגדרת "קרם מלאכותי".
גם הקציפה שייכת למשקל פְּעִילָה, והיא קשורה כמובן לקֶצֶף – בועות לבנות על פני הים הסוער. משמעות זו של המילה קֶצֶף מקורה באחד הפירושים לפסוק בהושע: "כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם" (י, ז).
המילה רוטב מצויה בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.
את המילה ריבה חידש בן־יהודה בהשראת המילה הערבית מֻרַבַּא (קונפיטורה). הוא תלה את חידושו במילה "ריבה" הנזכרת בתלמוד הירושלמי בהקשר של טיגון מְנָחוֹת, ואף סבר שיש קשר בינה ובין המילה הערבית. ואולם נוסח הירושלמי שעמד לפניו מאוחר הוא: בכתב היד של הירושלמי אין "ריבה" אלא "רכה", וגם במקבילה בתלמוד הבבלי הנוסחים העיקריים הם "רכה" ו"רבה" – בלי יו"ד (לשון ריבוי – אפייה מרובה).
שומשמניות הן "רקיקים קטנים מרבעים העשוים משמשמים מטוגנים בדבש", כמוגדר ברשימה שלפנינו. שמו של צמח השֻׁמְשֹׁם (ברבים שֻׁמְשְׁמִין) נזכר הרבה בספרות חז"ל ומוכר גם מלשונות שמיות אחרות ואף מלשונות אירופה (כגון באנגלית: sesame). ההגייה הרווחת 'סומסום' היא על פי הערבית.
את המילה סופגניות חידש דוד ילין על פי המילה סופגנין שבספרות חז"ל. הסופגנין הם מאפה תנור תָּפוּחַ ואוורירי כספוג. אך כבר בעברית של ימי הביניים יש סופגנין מטוגנים בשמן, וככל הנראה הם היו דומים למדי לסופגניות שלנו. שימוש זה במילה סופגנין הושפע משמו של מאכל דומה בערבית – הוא הספינג' הנאכל עד היום בימות החנוכה בעדות יוצאי צפון אפריקה. הדמיון בין המילים ספינג' וסופגנין אינו מקרי: שתיהן התגלגלו מן המילה היוונית spongos שפירושה ספוג. גם המילה ספוג עצמה היא כמובן גלגול של המילה היוונית הזאת, ומאותו המקור בדיוק הגיעו אלינו גם ספונג'ה וספונג'דור (סחבה, סמרטוט רצפה) – בתיווכה של הלדינו.
